עשרים וארבע שנים עברו מאז ש”מקגייוור” (MacGyver) המקורית ירדה מהמסך. לאחר שבע עונות פופולריות מאד הסתיימה הסדרה על הפיזיקאי הפציפיסט שמעדיף להשאיר את האקדח בבית ולהרכיב פתרונות משוכללים מכלים יומיומיים. השם מקגייוור הפך מאז לשם-דבר בפני עצמו, דימוי של סוג ספציפי של גיבור יצירתי ומתוחכם. כעת חוזר מקגייוור למסך בסדרת רימייק חדשה, ואנחנו לא יכולים שלא לשאול – מישהו צריך את זה בכלל?
הצוות
אנגוס מקגייוור (Angus MacGyver), המכונה בקיצור “מאק”, הוא סוכן צעיר ואנרגטי בסוכנות ה-DXS הבדיונית, אותו משחק לוקאס טיל (Lucas Till) מסרטי “אקס-מן”. מאק עומד בראש צוות שיוצא למשימות חשאיות בעלות אופי לא פשוט – כשאי אפשר לשלוח חולייה צבאית עם רימונים ורובי סער, שולחים את הצוות של מקגייוור שיפתור את הבעיה מהר וביעילות.
לאחר משימה שמשתבשת ונגמרת באסון מאק יוצא לחופשה של שלושה חודשים. הוא נקרא חזרה לשירות על ידי פטרישה ת’ורנטון (Patricia Thornton), הבוס שלו ב-DXS, אותה מגלמת סנדרין הולט (Sandrine Holt) מ”בית הקלפים”. היא זקוקה לשירותיו ספציפית, כיוון שנשק ביולוגי מסוכן מאד עשוי להגיע לידיים הלא נכונות כתוצאה מהמשימה האחרונה של מאק.
מאק קורא מיד לשותפו ג’ק דלטון (Jack Dalton), איש צבא מנוסה המספק למאק גיבוי במשימות, המשוחק על ידי ג’ורג’ אידס (George Eads) מ-CSI. יחד הם מגייסים האקרית מנוסה ומסוכנת בשם ריילי דייויס (Riley Davis), המגולמת על ידי טריסטן מייס (Tristin Mays) מ”יומני הערפד”, ויחד הם יוצאים להציל את העולם מנשק ביולוגי.
חינני ועצלני
יש לא מעט חן ב”מקגייוור” החדשה, כבר מהפרק הראשון. ראשית, הקונספט מבדר מיסודו – גיבור שמצליח לייצר פצצות, רימונים, גאדג’טים לשיבוש מכשירי האזנה ועוד שלל דברים מגניבים מדברים יומיומיים כמו סוללות אצבע וחומרי ניקוי. בנוסף, הרעיון שבכל פרק משהו מאיים על העולם כולו הוא מיושן היום, ומודעת לזה היא פוטנציאל לסדרה מאד כיפית. הרי עלילה על נשק ביולוגי שמאיים להגיע לידיים הלא נכונות היא עלילה לסרט של שעתיים לפחות, ויכולה אף למלא עונה שלמה של “24”. אך לא כך עם “מקגייוור”, שמצליחה לפתור את כל הבעיה תוך כ-40 דקות ולהשאיר עוד זמן לקצת בדיחות ורגעי פיתוח דמות. נראה שיוצרי הסדרה הבינו טוב מאד את הפוטנציאל, אך לא עשו עם זה הרבה.
עם כל הכוונות הטובות והרצון לייצר טלויזיה איכותית, יש דבר אחד ש”מקגייוור” החדשה לא עושה בוודאות – היא לא מתאמצת. כלומר, היא רוצה להתאמץ, אבל מוותרת לעצמה ולקהל כמעט מיד. נראה שתהליך המחשבה של הכותבים היה שאם זה מטופש גם ככה, כל הצופים כבר יקבלו את זה ויזרמו עם הסדרה. ואם ככה הם חושבים, הם טועים טעות מרה. העלילה פשוטה ופרימיטיבית, ולא צריכה להיות יותר מזה, אך למה הדיאלוגים כל כך מאולצים? למה מאק צריך לקריין לנו כל פרט ופרט מהתכנית שלו תוך כדי שהוא מאלתר לעצמו פתרונות? ולמה לוקאס טיל כה בלתי נסבל בתפקיד?
זה לא שטיל היה מבריק בתפקיד האבוק (Havoc) בסרטי “אקס-מן”, אך היה לו קסם אישי נאיבי שאי אפשר היה להתעלם ממנו. בתפקיד מאק הוא מאולץ, מעיק ושחצן בצורה לא מחמיאה בכלל. אפשר להטיל את האשמה על התסריטאים, אך קשה להתנער מהתחושה ששחקן מוכשר יותר היה מצליח להגיש את השורות הללו בצורה טובה פי כמה.
צרה נוספת היא שלא ברור מתי “מקגייוור” מנסה להצחיק, ומתי היא רצינית. בדיחות רבות לא מצליחות אפילו לדגדג, בעוד שרגעים דרמטים מצליחים לעורר גיחוך קל, ולא מובן אם זה בכוונה או לא. צריך לציין לטובה את דמותו של ג’ק, אותה ג’ורג’ אידס מצליח לשחק בצורה מושלמת, ואף על פי שעל הנייר ג’ק הוא סתם טיפוס מאצ’ו צבאי סטריאוטיפי, אידס משחק אותו נפלא ומתחבב במהרה ובקלות על הצופה. זה גורם, מצד אחד, לסצנות ולשורות שלו להיות הרבה יותר טובות, אך בו זמנית מדגיש יותר כמה חלש ולא סימפטי גיבורינו הראשי.
בשורה התחתונה
“מקגייוור” מתחילה כהזדמנות מפוספסת – היא סידרה שמודעת לזה שהיא מטופשת, אך במקום לשחק עם הידיעה הזאת היא פשוט מוותרת לעצמה מראש, בתקווה שכתיבה בסגנון שנות ה-80 תעבוד לה. עם גיבור ראשי לא מעניין המשוחק על ידי שחקן שלא מצליח להקסים, כל מבנה הקלפים עליו הסדרה בנויה מתרסק לחלוטין.
זה מצער, כי דווקא יש מקום לסדרה כזו היום, שהופכת אסונות גלובאליים לבעיות אותן אדם אחד פותר עם ראש פתוח, הומור שנון ואולר שוייצרי משומן. יתכן ש”מקגייוור” תשתפר בפרקים הבאים, נקווה מאד אפילו, אך לעת עתה לא התרשמנו.
