ביקורת סרט: “לא לנשום” – מתח עוצר נשימה

יתכן שחלומו של כל במאי מתחיל היום צריך להיות לעשות סרט אימה. “לא לנשום” (Don’t Breathe) הוא סרטו המלא השני של פדה אלוורז (Fede Alvarez), במאי אורוגוואי צעיר שטבל לראשונה במים העמוקים כאשר ביים ב-2013 את הרימייק לסרט הפולחן “מוות אכזרי” (Evil Dead) של סם ריימי (Sam Raimi). סרטו הראשון התקבל בצורה חיובית מהמצופה וכעת, עם תקציב “זעום” של פחות מ-10 מיליון דולר ועם ריימי האגדי עומד מאחוריו כמפיק, אלוורז מראה מה הוא יכול לעשות עם חופש אומנותי מוחלט.

הסיפור

רוקי (Rocky), מאני (Money) ואלכס (Alex) הם שלושה חברים המתגוררים בדטרויט, שבהדרגה הופכת לעיר רפאים. אביו של אלכס הוא בעלים של חברת אבטחה שמתקינה אזעקות בבתים, ואלכס משתמש במאגר הנתונים של אביו כדי לפרוץ לבתים של עשירים ולשדוד אותם. אלכס עצמו לא נהנה יותר מדי מפעולת השוד, אך עושה זאת בשביל רוקי, שצריכה כסף כדי לקחת את אחותה הקטנה לקליפורניה, הרחק מאמם המתעללת. מאני, בן זוגה של רוקי, מקושר לסוחר בציוד גנוב, והוא נהנה מפעילות הגניבה עצמה.

מאני אחראי גם לבחירת המטרות, והמטרה הבאה שלו לא שגרתית – זהו בית רעוע בשכונה נטושה לחלוטין בדטרויט, בה מתגורר גיבור מלחמה עיוור. הוא מתגורר לבד לגמרי מאז שבתו נהרגה בתאונת דרכים, תאונה שבזכותה הוא זכה בסכום כסף גדול מאד במשפט נגד הדורסת, סכום שיוכל להבטיח למאני, רוקי ואחותה חיים חדשים בקליפורניה. לאחר מספר התנגדויות אלכס מסכים לשוד, בשביל רוקי, והם פורצים לביתו של העיוור. לאימתם הם מגלים שהוא אינו חסר אונים כפי שהם חשבו.

אין גיבורים בסיפור הזה

אחד מהדברים המעניינים ביותר ב”לא לנשום” הוא כמה הסיפור שלו מרגיש תמוה כבר מתחילתו. אמנם זה לא נדיר בז’אנר האימה שחלק מגיבורי הסרט יהיו מעט פחות סימפטיים, אך כנופיה של צעירים ששודדת גיבור מלחמה מעוטר שאיבד הן את בתו והן את ראייתו נראית, במבט ראשון, כקבוצה של אנשים נאלחים שאין ולא יכולה להיות אליהם סימפטיה. זה מועצם לאור העובדה שמאני, אשר מגולם על ידי דניאל זובאטו (Daniel Zovatto) מ”משהו עוקב אחרי” (It Follows), מוצג בתור מיץ-הזבל של החברה האנושית: הוא גס, אלים, וולגרי, ומקבל סיפוק כמעט ארוטי משוד, פריצה והשחטת רכוש.

את אלכס משחק דילן מינט (Dylan Minnette), שכבר הספיק לגדול מאז הופעותיו כילד ב”אבודים” (Lost) ו”נמלטים” (Prison Break). הוא המצפן המוסרי של החבורה, זה שמתעקש לגנוב תמיד סכומים קטנים בלבד, אך גם הוא נכנע למאני ומסכים לשדוד את העיוור, בשביל רוקי, בה הוא כנראה מאוהב. את רוקי משחקת ג’יין לוי (Jane Levy), ששיחקה את התפקיד הראשי בחידוש ל”מוות אכזרי” של אלוורז.

גם פה היא הגיבורה הראשית, למעשה, כיוון שלה יש את תהליך פיתוח הדמות המעניין ביותר, ואת המניעים הכי חזקים לשוד – היא באמת, באמת צריכה את הכסף, לפחות מבחינתה, כי היא לא יכולה לסבול עוד יום אחד בבית אמה, שמתעללת בה ומונעת מאחותה הקטנה והתמימה את העתיד הורוד שמגיע לה. בעוד שאלכס המצפוני מאד חמוד, חביב ונעים, רוקי היא זו שבאמת מושכת את תשומת ליבינו, ובדומה לאלכס, אנחנו מוצאים עצמינו מעריצים אותה מעט, ורוצים שהיא תצליח לצאת מחורבות דטרויט עם אחותה.

ובכל זאת, כמה שלא נחבב את אלכס או נזדהה עם רוקי, נראה שגנבת כל רכושו של איש עיוור היא עדיין פעולה אכזרית ומיותרת מכדי שנצליח להבין ולכבד אותה. כאן נכנס לתמונה העיוור עצמו.

לנבלים בסרטים יש לעתים תפקיד גדול בהרבה מלגיבורים – בשביל לעורר הזדהות עם הגיבור, צריך נבל אפקטיבי שיעמוד מולו, וסרט אימה טוב לעתים בנוי כולו על מפלצת אימתנית. האיש העיוור, מהבחינה הזאת, לא מאכזב. סטיבן לאנג (Stephan Lang) בעל הנסיון העשיר במשחק אנשי צבא מרושעים מושלם לתפקיד האיש העיוור: יריב אלים, חסר רחמים, ולחלוטין לא מתפשר. אם תחילה אנחנו מרחמים עליו, במהרה אנחנו לומדים לשנוא אותו לא פחות משהגיבורים שונאים אותו. ואם זה לא מספיק, אם רגש טהור של פחד ושנאה כלפי אדם שהוא לא פחות מכוח טבע רצחני הן לא סיבות מספיק טובות לעודד את השודדים, האיש העיוור מספק עוד לא מעט סיבות לשנוא אותו גם בהמשך.

תסריט ובימוי מצוינים

“לא לנשום” נכתב על ידי פדה אלוורז, יחד עם רודו סיאגווז (Rodo Sayagues), שכתב איתו גם את “מוותר אכזרי”. אם ככה הם ימשיכו, הצמד הזה בקלות יגיע רחוק בעולם סרטי האימה/מתח, ולא רק. הבחירה בדטרויט, בתור התחלה, מצוינת. העיר שהייתה בעבר בירת תעשיית הרכב האמריקאית, העיר שהביאה לנו את “רובוקופ” ובה נולד וגדל סם ריימי, ידועה לשמצה כיום כעיר רפאים, עיר שצעירים ומבוגרים כאחד נוטשים אותה. בכל רגע שהגיבורים נמצאים בחוץ דטרויט היא דמות בסרט, מהדיינר הריק בו הם יושבים בתחילתו ועד לבתים והמפעלים הנטושים לחלוטין סביב ביתו של ה”קרבן” שלהם.

הדמויות מרגישות קלישאתיות, אך כל אחת ואחת מהן שוברת את המוסכמות עליהן היא בנויה, כולל אפילו מאני, שברגע האמת מראה את הצד האנושי שבו. האיש העיוור לא מפסיק להפתיע, וכל הופעה שלו בפריים מקפיאה את הדם. הוא מעורר פחד וחלחלה על אף עוורונו, עוורון שהסרט משחק איתו בצורה מושלמת, בלי לשכוח באף שלב שהוא עיוור. ראוי לציין לטובה גם את הקצב של הסרט, שמתחיל באקספוזיציה דינמית ומהירה. תוך זמן קצר אנחנו כבר מכירים את הדמויות ונכנסים ישר לאקשן. במהרה אנחנו עוברים מסקרנות קלה למתח מורט עצבים, ומהרגע שהסרט תופס הוא לא משחרר כמעט לרגע, עד סופו.

השורה התחתונה

“לא לנשום” הוא דוגמה נהדרת לכמה מעט צריך בשביל לבנות סרט מתח/אימה טוב. בלי אלימות מוגזמת, יצורים גרוטסקיים וקרני לייזר מהחלל, הסרט דל-האפקטים מספק דמויות חזקות, שחקנים נכונים ובולע אותנו עם תסריט מהודק. זה כל מה שנחוץ. אם ככה אלוורז וסיאגווז ימשיכו, לא נופתע לראות את שמותיהם גם על סרטי גיבורי על, שמגייסים כותבים ובמאים מכל קשת הז’אנרים. בינינו? נשמח אם הם ימשיכו לעשות מתח ואימה, כי אם בעלות של “באטמן נגד סופרמן” אחד אפשר לעשות עשרה כמו “לא לנשום”, ברור לנו לחלוטין מה אנחנו מעדיפים.