ביקורת סרט: “אליס מבעד למראה” – על סקסיזם שמצדיק מגלומניה

לסרטים של דיסני המבוססים על חומר מקור, בין אם אגדות שעוברות מפה לאוזן או ספרים, יש נטיה לחרוג מקווי העלילה של מקורות ההשראה שלהם. הרצון לייצר משהו מקורי ומותאם לקהל מודרני ורחב הוא רצון ברור והגיוני, אך לעתים קורה שדברים מסוימים אובדים ב”תרגום” אל המסך.

אליס, שהתחילה כסרט אנימציה ב-1951, הייתה במקור אדפטציה מאד מוצלחת. מאז היא התפתחה לסרט מצולם בבימויו של טים ברטון (Tim Burton) ב-2010 וכעת, ברטון הפיק וג’יימס בובין (James Bobin) ביים את “אליס מבעד למראה” (Alice Through the Looking Glass), הסרט השלישי בסדרה, שאף אחד לא באמת ציפה לו. ובצדק.

העלילה

בעולם האמיתי, אליס, אותה משחקת מיה וסיקובסקה (Mia Wasikowska), היא קפטן של ספינה שחוזרת ממסע של כ-3 שנים לסין. כאשר היא חוזרת ללונדון היא מגלה שלורד אסקוט, שהיה הפטרון שלה, נפטר בזמן העדרותה, ובנו שירש אותו לא מעוניין להמשיך לתחזק את המסעות של אליס כי אישה לא אמורה לעמוד בראש ספינה לדעתו, אך בעיקר כי היא סירבה להצעת הנישואין שלו בסרט הקודם.

לפתע מופיע אבשלם (Absalem), הזחל-שהפך-פרפר, המדובב על ידי אלן ריקמן (Alan Rickman) המנוח בתפקיד קצר מאד. אבשלם אומר לאליס שהכובען בבעיה, ושרק היא תוכל לעזור לו, ומוביל אותה חזרה לארץ הפלאות דרך מראה במשרדו של לורד אסקוט.

בארץ הפלאות היא פוגשת את כל החבורה יושבת לכוס תה, כולל הארנב הלבן, חתול צ’שייר המדובב על ידי סטיבן פריי (Stephen Fry), טווידלדי וטווידלדם בדמותו של מאט לוקאס (Matt Lucas), המלכה הלבנה המשוחקת על ידי אן האת’ווי (Anne Hathaway), ועוד כמה חיות מדברות ומשונות. בין כל אלה, מורגש חסרונו של הכובען.

הכובען, אשר שוב משוחק על ידי ג’וני דפ (Johnny Depp), מסתגר בביתו מכיוון שהוא סבור שמשפחתו, שהוא חשב שנהרגה, למעשה עדיין בחיים, ועד שיתייחד אתם יהיה חולה מכדי שיוכל לתפקד ולשמוח. אליס לא מאמינה שמשפחת הכובען שרדה, אך מחליטה ללכת למבצרו של הזמן עצמו, אותו משחק סשה ברון כהן (Sacha Baron Cohen), כדי “להשאיל” (לגנוב, בפועל) חפץ שיאפשר לה לחזור אחורה בזמן ולהציל את משפחתו של הכובען.

ארץ נטולת פלאות

אם יש משהו שאפשר לומר באופן ודאי על היצירה המקורית של לואיס קרול, היא שספרי אליס (או אליסה, או עליזה, תלוי באיזה תרגום אתם בוחרים) מלאים בפלא שאינו פוסק. סרט האנימציה המקורי של דיסני הצליח להעביר את ארץ הפלאות המוזרה והתמוהה, אך כל סרט משם והלאה גזל פיסת קסם מהעולם, וב”אליס מבעד למראה” כבר אין כמעט שום קסם או ייחוד.

את כל הגימיקים אנחנו כבר מכירים, ולא מרגש אותנו לראות את האמפטי דאמפטי נופל, את חתול צ’שייר מחייך או את טווידלדי וטווידלדם משלימים אחד לשני משפטים. כבר מהכניסה הראשונה של אליס לארץ הפלאות בסרט, כל הדמויות פשוט יושבות להן לתה ביחד, במין אוטופיה ביזארית בה המלכה הלבנה יושבת סתם בגן עם חיות מדברות ששפיותן מוטלת בספק, וכולם מבכים את מצבו החמור של הכובען.

בעוד שהסרט מנסה להיות “מוזר”, הוא מרגיש סתם אווילי, עם דמויות לא קוהרנטיות ולא ברורות, שממלאות את המסך סתם כדי להיות שם. מלכת הלבבות האדומה, אותה משחקת שוב הלנה בונהם קרטר (Helena Bonham Carter), נמצאת בסרט גם סתם כדי להיות שם, ואמנם היא עושה עבודה נפלאה בלהיות אויבת מרשעת ומרגיזה לאליס, היא לא תורמת כמעט כלום לסיפור.

גם העולם האמיתי מרגיש מוזר וחלומי מעט. יתכן שהמטרה של בובין הייתה ליצור תחושה שמורחת את קווי הגבול בין מציאות לבין חלום, אך בפועל הקווים המרוחים הפכו את ארץ הפלאות לחלומית פחות וממש לא מיוחדת.

יוצא דופן מהבחינה הזו הוא הזמן. סשה ברון כהן מציג, כהרגלו, דמות מאד משעשעת, ובניגוד לשאר ההתרחשויות בסרט, לזמן יש קסם יוצא דופן משלו, וכל הממלכה שלו ומה שמתקיים בה מעניין ומסקרן. זה מראה שבמידה מסוימת כאשר נותנים לכותבת הסרט, לינדה וולברטון (Linda Woolverton), את החופש ליצור משהו חדש ומקורי, היא יכולה לספק סיפור מוצלח ומעניין. אין זה מפתיע, שכן היא אחראית לכמה מהיצירות הגדולות ביותר של דיסני, ביניהן גם מלך האריות. אך כתוצאה מעצלנות, לחץ מפיקים, או פשוט בגלל שאין כבר מה לעשות עם הדמויות האלה, ארץ הפלאות היא בעיקר לא מפליאה בכלל.

קווים לדמותה של נרקיסיסטית

יש משהו בהוויה של אליס שהוא מגלומני מיסודו. הקונספט של עולם קסום, שכל כולו מהווה מראה מעוותת לחייה של נערה, ושכל המתרחש בו תלוי בה ובה בלבד, הוא קונספט שעובד נפלא כשהגיבורה היא עוד ילדה די צעירה. זה גם מציג שלבים חיוניים בהתפתחותם של ילדים, ואליס למדה בהדרגה איך לקבל את החיים, שלא תמיד תלויים בה. כאשר הגיבורה עברה את גיל עשרים, זה כבר מפסיק להיות מקסים.

אליס היא דמות תמוהה. מצד אחד, היא כבר אישה בוגרת, שראתה עולם במסעותיה וגברה על תלאות וקשיים אמיתיים. מצד שני, היא מרחפת כל הזמן, ובפניה של וסיקובסקה ניכרות בעיקר מידות שונות של הפתעה, גם כשכבר אין ממה להיות מופתעת. מבחינתה, כל מה שהיא רוצה הוא לגיטימי, והיא הרוויחה את הזכות לדרוש ולהתעקש על כל מה ששלה, גם מה שהיא לקחה בכח.

הסרט מנסה להצדיק את התנהגותה באמתלה של פמיניזם, כאשר שוב ושוב מטיח בנו התסריט שאליס חיה בחברה פטריארכלית, שלא מעריכה אותה כיוון שהיא אישה. שזה, בפני עצמו, מכשול מאד גדול שעליה לעבור, אך בעוד שזה מעורר בנו ציפיה למאבק שלה מול החברה, בפועל קשה מאד להזדהות או להצדיק את רוב מעלליה. השיא מגיע כאשר היא מחליטה לסכן את מרקם הזמן ואת כל הקיום כולו, במטרה לעזור לכובען, חבר “טוב” שמתנהג גם הוא כמטורף, באופן לא מפתיע, ולא מעורר טיפה סימפתיה או אמפתיה.

ומה אנחנו אמורים לקחת מכל זה? האם ארץ הפלאות היא אמיתית, מה שאומר שאליס יכולה לברוח לעולם מקביל בו היא עושה כרצונה עם חייהם של המקומיים, שמתחננים אליה לעזרה בידיעה שהיא עשויה בטעות להשמיד גם את כולם? או שמא אלה חלומות שלה, עולם שהיא בורחת אליו רק בראשה, כל פעם שהמציאות נהיית בלתי נסבלת? עולם שהיא חוזרת ממנו עם הצדקות להתנהגות בוטה ומסוכנת? בכל אחד מהמקרים האלה ישנה תחושה שהיא רק מסוכנת לחברה.

נראה שהיה פה נסיון ליצור סיפור לילדות, שאומר “תוכלי להיות כל מה שתרצי”, אך בפועל יצא שהמסר של הסרט הוא “תעשי כל מה שבא לך אם עמוק בלב זה מרגיש נכון ואמיתי”. אם תפשלי ממש זה לא נורא, תוכלי לומר “סליחה” בסוף וכולם שוב יאהבו אותך.

השורה התחתונה

“אליס מבעד למראה” הוא סרט על אישה בוגרת שמאמינה שהעולם סובב אותה, והיא תגשים את כל רצונותיה על אפה וחמתה של החברה, מסוכנים ומופרעים ככל שיהיו. זה סרט בו התסריטאית הניפה את נס הפמיניזם מבלי להתייחס אל הנושא ברצינות, וטמטמה אותו עד לרמה שהוא עצמו נהייה קריקטורה גרוטסקית לא פחות מהדמויות, ובמקום להציג מאבק לגיטימי של אישה מול חברה, הוא מהווה סך הכל תרוץ להתנהגות שגויה וחסרת פשר.

את גיבורת הסרט ראוי להרחיק מהחברה, ואמנם לא נאחל לאף אחת בית משוגעים ויקטוריאני, לכל הפחות רצוי שהיא תהיה במעצר בית. בית נטול מראות, או מחילות, או שאר דברים שאפשר לצלול דרכם לעולמות מקבילים סתמיים ומשעממים לחלוטין. אחרת אנחנו עלולים לקבל עוד סרט המשך, חלילה.