הביקורת הבאה כוללת ספויילרים למתרחש בפרק 2 בעונה השישית של “משחקי הכס”.
שבוע עבר והפרק השני של “משחקי הכס” הגיע למסכינו. לאחר הפרק הקודם, שהיה יחסית שקט, באנו לפרק השני עם צמאון לדם. יוצרי הסדרה צפו את זה, ככל הנראה, כי הגופות לא מפסיקות ליפול בפרק השני של העונה השישית של “משחקי הכס”.
מאבקי ירושה
חלק מהפרק השני ממשיך את מה שהפרק הראשון עשה – יורש את הסדרה מג’ורג’ ר. ר. מרטין (George R. R. Martin), האדם מאחורי הספרים עליהם היו מבוססות העונות הקודמות בסדרה. ההבדל הוא שבפרק החדש הירושה גם הרבה יותר מילולית. דיוויד בניוף (David Benioff) ודי.בי. וייס (D. B. Weiss), יוצרי הסדרה, ממשיכים לחסל דמויות שאין להן מקום בסיפור יותר. מה נפלא שישנו מפלץ כמו ראמזי בולטון, שלא בוחל ברצח אב, או בשיסוי כלבים בעוללים.
איוואן רהון (Iwen Rheon) המשחק את ראמזי הוא בחור חביב מאד במציאות על פי רוב העדויות, אך דמותו ב”משחקי הכס” היא אחת מהדמויות המזעזעות והמצמררות ביותר על המסך.
אם עד עכשיו הבולטונים היו בית אצולה אכזרי וכוח אנטגוניסטי מובהק, העונה החדשה מנסה לבנות את הסיפור יותר על גיבורים מאשר על ייצוגים פוליטיים, וראמזי כעת מכיל בתוך עצמו את בית בולטון כולו, ומייצג רשע סימבולי, כמו גם פרקטי. נראה שוייס ובניוף עדיין חוששים לאבד את העירנות של הצופים, וכמו בפרק הקודם מנסים לזעזע תוך כדי שהם מדללים את הדמויות.
בניגוד לרציחות בדורן, הרצח של הבולטונים אכן מזעזע, אך קל מאד לעורר בחילה ותדהמה כאשר מאכילים תינוק חי לכלבים טורפים. אם כך הם מנסים לומר לנו “זה משחקי הכס! יש אלימות ומוות!” זה מרגיש כמו גימיק זול יותר מהתפתחות דרמטית. כפיתוח דמות לראמזי זה כבר מזמן לא מתפקד, מאחר ואנחנו יודעים בדיוק למה הוא מסוגל, ושמענו כיצד הוא עושה דברים גרועים מזה.
אציל זקן אחר שנהרג הוא באלון גרייג’וי, המלך באיי הברזל ואביהם של תיאון ויארה. בעוד שבספרים משפחת גרייג’וי היא שחקנית משמעותית במלחמה, שודדי-הים האכזריים והאל האל-מת שלהם נשכחו בסדרה לכמה עונות. עכשיו שהם חזרו לתמונה, הם משלימים את הפערים שנפתחו עם הסדרה כולה, ואנו רואים אירועים שבספרים קרו הרבה יותר מוקדם.
הצורך להשלים פערים מאד ניכר על המסך, כאשר המלך באלון, שרוב הצופים ודאי כבר לא זוכרים, מופיע רק כדי להרצח בידי דמות מסתורית שלא אומרת לרובינו כלום, עם אקספוזיציה מגושמת לאחת מהדמויות הססגוניות והמיוחדות שבספרים. יהיה מעניין לראות כיצד תוצג על המסך הדת והתרבות המיוחדת של אנשי הברזל מפייק, אבל אפשר היה להמנע מהשלכה של איש זקן (ומלך!) מגשר למותו, ולדלג ישר אל הבחירה של המלך החדש. עוד סצנת רצח שלא מרגשת אף אחד.
היפה והחיה
שני קשרים מיוחדים מקבלים אפיון ברור יותר. הראשון הוא הקשר שטיריון מתחיל לפתח עם הדרקונים. “לדרקון שלושה ראשים”, נהוג לומר, ומי ירכב על שני הדרקונים לצד דאינריז, כאשר תחזור לכבוש את ווסטרוז בעתיד? נראה שמשאלותיהם של המעריצים לראות את טיריון רוכב על דרקון עלולות להתגשם, אם כמובן לא יבוא עליו סוף אלים במיוחד, כמו שקורה לפעמים לדמויות אהובות בסדרה.
הקשר המיוחד השני שמתפתח הוא בין סרסיי לשומר הראש החדש שהוצג בפניה בסוף העונה הקודמת. בספרים ניתן לו השם “סר רוברט סטרונג”, אך בסדרה ויתרו על כך, שכן ברור לכל, וגם לסרסיי עצמה, שמדובר בסר גרגור קליגיין, המכונה “ההר”. סר גרגור תמיד היה חביב על סרסיי במיוחד, ולמרות שמדובר היה בסדיסט מפלצתי ללא שום כבוד לחיי אדם, תמיד היה נאמן לסרסיי יותר מלכל אדם אחר בממלכה.
כעת, לאחר שהוא הוחזר מהמתים במטרה להגן עליה ולהגן עליה בלבד, יכול להתקבל רושם שהוא פשוט זומבי מגודל שכבול אליה בכשפים, אך לא כך הדבר. מאיך שהוא מגיב להכפשות של שמה בפומבי, מהמבט השואל שהוא מפנה אליה בכל פעם לפני שהוא שולף את חרבו, אפשר לראות שהקשר שמתפתח ביניהם עשוי להיות מורכב יותר.
הוא כלב נאמן, וכיאה לכלב נאמן, הוא מעריץ את גבירתו, והיא, אולי, גם מכבדת אותו בתור האיש (או היצור) שמת ביסורים בשבילה כבר פעם בעבר, ויעשה זאת שוב אם רק היא תבקש זאת. לאחר הרצח של שניים מילדיה, הכשלון של תאומה ומאהבה ג’יימי בהחזרת הבת שלהם והחולשה שבנה המלך טומן מפגין פעם אחר פעם, נראה שאינה יכולה לסמוך על אף אחד יותר, חוץ מעל ה”הר” שלצידה.
האור מהחומה
בחומה העניינים מתפתחים באופן די צפוי, כאשר שוב המושיעים של ה”טובים” מופיעים ברגע האחרון להציל את המצב. מה שמעניין במפגש הזה הוא שהפראים הם אלו שפועלים בצורה שנוגדת את הטבע שלהם, או לפחות את זה שייחסו להם הסיפורים. בעוד שהם פורצים אל המבצר בכוח שבבירור עולה על זה של האחים השחורים, הם לא תוקפים ולא טובחים באנשיו של ת’ורן, ואף מצייתים לאד טולט, שדורש לשלוח את ת’ורן ואנשיו אל הצינוק.
ההתנהגות הזאת אינה מקרית. ג’ון סנואו הוא לא רק קית הארינגטון (Kit Harington) הנאה. ג’ון סנואו הוא סמל – הוא האדם שהצליח לגרום למשמר הלילה לעמוד לצד הפראים, ולשתף פעולה תחת הבנה משותפת שהחיים אכן מקודשים – כי כל מי שמת הוא חייל נוסף בצבא של המתים.
בסדרה בה גיבורים מתים על ימין ועל שמאל, לא פשוט להצדיק חזרה מהמתים של גיבור ספציפי אחד על פני גיבורים אחרים, אך חזרתו של סנואו אל החיים חשובה מאין כמותה. חבל שדווקא מסר דאבוס באה הפניה אל מליסנדרה, ללא שום התייחסות לכך שהאישה האדומה הייתה אחראית למותה האלים של שירין, אותה דאבוס אהב כאילו הייתה בתו שלו.
אמנם סר דאבוס לא יודע מה עלה בגורלה ובגורל סטאניס, אך מליסנדרה זה זמן רב מסמלת בשבילו מוות, והחזרה הפתאומית שלה מהמחנה של המלך לא יכולה להיות סימן חיובי בשבילו. ברור היה שמליסנדרה זקוקה למשבר דת שיטלטל אותה אל האור, אך מהו הדבר שדוחף את דאבוס לפנות מיד אליה? לג’ון סנואו יש חשיבות אין קץ, ודאבוס מבין את זה, אך ההסקה שמליסנדרה יכולה להחזיר את המתים נראית נוחה מדי, עוד כלי עצל של הכותבים לקדם עוד עלילות ולהחזיר את ג’ון סנואו לחיים בהקדם האפשרי.
החורף מגיע – והסטארקים מתכוננים
אריה סטארק, בינתיים, ממשיכה להתעקש שהיא “אף אחת”. את המבחן הראשון שלה מאז העיוורון נראה שהיא עברה, והיא נלקחת על ידי ז’אקן ה’גהאר מהרחוב חזרה אל המקדש. קשה להתעלם מכך שהשאלות שז’אקן שאל אותה היו שאלות מאד פשוטות, שהרי היא מתורגלת כבר בכך ש”אף אחת” היא התשובה היחידה שלגיטימית, והקלות בה ז’אקן מקבל את התשובה שלה תמוהה.
מצד שני, האם נאהב את אריה כמו שאנחנו אוהבים אותה עכשיו אם באמת ובתמים היא תהייה עוד “אף אחת” כמוהו? את מניעיו של ז’אקן לאט לאט נבין, אך שוב אי אפשר להתעלם מיד הכותבים המורגשת, שמנחה את הדמויות ה”חשובות” למקומות מסוימים ומזניחה את הדמויות שמלוות אותן.
בראן סטארק, אותו ציפינו לראות זה זמן רב, חוזר אלינו לאחר שנעדר עונה שלמה, ובזמן שנעדר הוא המשיך לפתח את כוחותיו הנבואיים. אנו רואים שבראן יכול לא רק לחזות רגעים מהעתיד, אלא לבקר באירועים מן העבר, ויש לכך חשיבות גדולה. האם זה באמת חשוב לדעת שלהודור קראו פעם וויליס, ושהוא ידע גם לדבר? אולי, עם הזמן עוד נגלה, אך הופעתה של דודתו של בראן, ליאנה סטארק המנוחה, אינה מקרית.
אחת מהתאוריות הנפוצות ביותר הן מהספרים והן מהסדרה היא שג’ון סנואו איננו הממזר של אדארד סטארק, אלא הבן של ליאנה אחותו וראיגאר טארגאריין, אחיה הבכור של דאינריז שנהרג במלחמה לפני כעשרים שנה. יש שאומרים שהאהבה בין ראיגאר לליאנה היא היא ה”שיר של אש ושל קרח” שעל שמו נקראים הספרים, וזה נרמז אף בספר השני.
לסיכום
אם הסדרה אכן לוקחת צעדים לקראת סיום בעונות הקרובות, נראה שג’ון סנואו צריך להתכונן למפגש שלו עם גורלו, ולעמוד מול מלך הלילה והמהלכים הלבנים. דבר שהוא לא יוכל לעשות אם יהיה מת, ועל כן חזרתו מובנת. אף על פי שההתעוררות הייתה צפויה, היה זה רגע מרגש, ומשהו נעים וחיובי להאחז בו בסדרה בה כל אחד עשוי למות כל רגע, ולרוב גם באופן הרבה יותר סופי.
מה שמדאיג מעט היא המהירות בה הסדרה לפתע עוברת טרנספורמציה – בשני הפרקים הראשונים של העונה הנוכחית “משחקי הכס” מתנערת יותר ויותר מהסיפורים הפוליטיים המורכבים, ומתמקדת בדמויות, ובעיקר באלו שנוטות להיות יותר “מגניבות”, דמויות שיכולות לתת לקהל סיפוק מידי יותר באופן יחסי, ללא הבניה האיטית שאפיינה את הסדרה עד לאותו רגע.
אותו נסיון לספק ולזעזע באופן מידי כל כך עשוי לפעול כנגד הסדרה, שהקהל שלה מנוון מעט גם ככה מהאלימות, הרצח והאונס. כי אם בפרק השני זורקים תינוק אל הכלבים, מה כבר יזעזע אותנו בפרקים האחרונים, בהם מסורתית אנחנו צועקים על המסך בתדהמה?
